זה מתחיל ב-"מי בכלל צריך מסדרת בתים מקצועית?" ומסתיים ב-"הצלת אותי!". מה גורם ללקוחות של 'גלית המסדרת' להמליץ עלינו שוב ושוב? הפעם אני חושפת את ה-סוד הגדול ביותר שלי. מוכנים? יאללה:
בואו נתחיל בהתחלה: מי בכלל צריך מסדרת בתים מקצועית?
כל מי שעובד למחייתו או להנאתו, ומעדיף שמישהו אחר יסדר עבורו.
מי שצריך שנארוז לו את הבית או נפרוק את הארגזים אחרי מעבר דירה.
כל מי שאין לו חוש סדר, ומוצא את עצמו מסתבך בלי סוף.
אנשים מבוגרים שעוברים לבית קטן יותר, וזקוקים לעזרה פיזית ורגשית.
מי שרוצה למכור את הבית שלו וחייב להציג בית מסודר במהירות.
אנשים שמשפצים וחייבים עזרה בפינוי החפצים.
בעלי עסקים שעוברים משרד וצריכים שהעבודה תמשיך לתקתק ללא הפרעה.
וכמובן – כל מי שעומד מול הררי הבלגן אובד עצות…
בהחלט רשימה מכובדת!
ולפני שאני עוברת לסוד הגדול –
השאלה הבאה היא, מה בכלל עושה מסדרת בתים?
המטרה היא לעשות סדר בבית. לא עיצוב פנים, לא צבעים ושבירת קירות – אלא להכניס סדר למקום שאין בו סדר.
לדוגמה, הצוות שלי נכנס לבית שיש בו "חדר שהפך למחסן" ומחזיר את החדר למצב שאפשר לחזור ולהשתמש בו. הצוות ממיין, מפנה, מסדר בקרטונים את כל מה שמיועד למסירה, זורק את מה שצריך, מארגן את מה שצריך לשמור וההבדל הוא שמים וארץ.
אין פרויקט שדומה לאחר.
לדוגמה, סידור בית של אדם מבוגר שעובר מבית גדול לדיור מוגן מציב אתגרים של מיון וסידור שהם שונים מבית שהמרפסת שלו הפכה למחסן.
הסבה של חדר ילדים (שכבר עזבו את הבית) לחדר אורחים מזמין לא דומה לסידור בית לקראת מעבר דירה.
זאת אחת הסיבות שאני אוהבת את העבודה שלי, כי כל יום מתחיל אחרת!
ועכשיו, הסוד שלי!
אחד הדברים העיקריים שגורמים לאנשים לא לעשות סדר בעצמם הוא שבלגן מייצר בלגן.
ובמקרה שלנו: בלגן פיזי מייצר בלגן מחשבתי. תחושת טשטוש, בלבול…
כל מי שמצא את עצמו במקום מאוד מבולגן יודע בדיוק על מה אני מדברת – זאת תחושה של סחרור, חוסר נוחות, יש אפילו אנשים שמרגישים בחילה כאילו הם על רכבת הרים.
התחושה הראשונית היא "אני חייב לצאת מכאן ולשאוף אוויר".
קרה לכם?
בכל אופן, אם ניקח רכבת הרים בתור דוגמה מצוינת, האדם מרגיש כאילו כל הדברים סביבו נמצאים בתנועה בבת אחת. השמיים למטה, האדמה למעלה, התנועה בלתי פוסקת וגם חובבי ריגושים יסכימו שזה לא משהו שבא להם להרגיש בבית.
בית זה יציבות, הרמוניה, ביטחון. בית זו הממלכה שלנו.
מה ההבדל? ההבדל הוא שבבית יש סביבנו "דברים יציבים". אנחנו יכולים ללכת בחושך לשירותים או למקרר או למצוא את מתג האור בלי קושי. כל הדברים האלה יציבים. אנחנו מוצאים דברים בקלות. זה נותן לנו להרגיש ביטחון.
אם תיזכרו רגע במקרה שבו שכחתם איפה שמתם את הסלולרי שלכם תבינו בדיוק על מה אני מדברת. הלב מחסיר פעימה…
אז כשאנחנו נכנסים לחדר מבולגן מאוד, כל החושים שלנו "מותקפים" בבת אחת על-ידי בלגן, חוסר סדר, עומס-יתר וכדומה. אם משלבים את זה בהצטברות של אבק בפינות שאין דרך להגיע אליהן, ריח של עובש מחפצים ישנים ומוזנחים, אפשר להבין אנשים שפשוט סוגרים את הדלת ולא מסוגלים להתמודד.
מה שאני עושה כשאני נכנסת לאזור מאוד מבולגן זה למצוא משהו אחד בחדר שאני כן נמשכת אליו. לא בהכרח משהו גדול – אבל משהו שעושה לי טוב בלב. אני הופכת את החפץ הזה ליציב עבורי.
ואז אני מרחיבה את שדה הראייה שלי מאותו חפץ כלפי חוץ, והחפץ הזה הופך להיות "נקודה יציבה" עבורי.
כמו רקדנים שלומדים להתמקד בנקודה אחת כדי להתגבר על הסחרחורת בביצוע סיבובים – אני מתמקדת בנקודה אחת ואז כל הבלגן מסביב מתחיל לקבל יציבות גם כן.
מה יכול להפוך עבורכם לנקודה יציבה?
חפץ עם צבע שאהוב אליכם. אני אוהבת צבעים חזקים.
שקית של מותג מוכר. זה מעורר זיכרונות נעימים.
מזוודה ישנה שמונחת על הארון. תמיד יש משהו מסקרן לגבי מזוודות.
מראה יפה. פסל חרסינה. בד עם דוגמה נעימה.
שולחן שממלא את החדר או סיכות שדכן צבעוניות (גדול לעומת קטן).
אפשר להתמקד במשקוף הכניסה לחדר – ואז להתמקד בחפץ הבא, וכן הלאה.
או בחלון שמשקיף החוצה או על בלטה שמציצה מתחת לכל הבלגן.
העיקרון הוא שיש תמיד משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את ההרגשה.
ואם לא בא לכם בכל זאת? תקראו לי 😊
למידע נוסף:
