"גלית, עמדתי שם בזעזוע עמוק – לא ידעתי מאיפה להתחיל"
הכלל הראשון לגבי סידור בית הוא "קודם כל, תירגעי".
לא כל בית עמוס מעל ומעבר מעיד על הפרעה נפשית. זה כמו למצוא את עצמך באמצע מעגל תנועה ענק עם מכוניות שמגיעות מכל הכיוונים – אין בזה שום דבר "רע", זה פשוט מצריך שקט נפשי ונכונות להכניס סדר בבלגן.
למה אנחנו לא מרגישים נוח בסביבה מאוד עמוסה? כי עבורנו, כמתבוננים מהצד, אין תחושה של סדר. סדר וארגון הם הבסיס לחשיבה הגיונית. יש לנו יכולת להעריך את החלל ולהתמצא בו.
אם כך, למה שוק (שוק הכרמל, מחנהיודה וכדומה) מושך אותנו? כי אנחנו יודעים מראש לאן אנחנו נכנסים. אנחנו יודעים שתהיה תנועה סואנת של הולכי רגל, צעקות "עגבניות טריות", דוכנים מוזנחים וריחות שלא נגמרים…
מסקנה – אם אנחנו יודעים מראש שאנחנו נכנסים לסביבה שלא בשליטתנו, אנחנו יכולים להירגע ולקבל את כללי המשחק.
ומי שממש לא אוהב לשחרר את השליטה? אולי עדיף שלא ילך לשוק סואן…
"החדר היה מלא בארגזים ובאבק, סגרתי את הדלת והלכתי משם"
הכלל השני לגבי סידור בית הוא שצריך לבצע אותו באהבה ומתוך אכפתיות אמיתית.
חפצים צוברים אנרגיה. זה ממש מיסטי – ככל שאנחנו אוהבים חפץ יותר ומקפידים שהוא ייראה טוב, כך תהיה האנרגיה שלו. הבעיה עם חדר עמוס עד אפס מקום היא כפולה:
- אי אפשר לטפח את החפצים שיש בו (כי אי אפשר להגיע אליהם)
- בדרך כלל החדר משמש כמו סוג של מחסן שאליו משליכים את כל מה שלא בא לנו להתעסק איתו כרגע. וזה מוביל לחוסר טיפוח, אנרגיה שלילית וכן הלאה.
כשהצוות שלי מגיע לסדר בית, הן ניגשות אל החפצים עם אנרגיות גבוהות, עם מוזיקה שמחה והרבה צחוקים. ופתאום קורה הקסם והבית מתחיל להשיל את האנרגיה השלישית ולקבל אנרגיה חיובים.
קשה להאמין? מי שמזמין אותנו יכול להעיד על כך.
אספנות או אגרנות – איך מבדילים?
האמת, את הרעיון למאמר הזה קיבלתי מלקוחות בגיל השלישי. אני אוהבת אותם ויודעת עד כמה קשה להם להתמודד עם סידור בית מכל מיני סיבות.
מידי פעם אני שומעת את הילדים שלהם מאשימים אותם באגרנות. מעבר לכך שזה מעליב, זה במקרים רבים לא נכון.
אנשים רבים אוספים זיכרונות. יכולות להיות לכך סיבות רבות, כמו למשל רצון לכבד אנשים שהלכו מהעולם הזה על-ידי שמירת חפצים שהיו יקרים להם. או שמירת מזכרות מהתקופה שהילדים היו קטנים.
הנקודה היא שיש הגיון באספנות שלהם:
- הם לא אוספים חפצים מהאשפה או מהמדרכה, הם פשוט שומרים דברים שהם אוהבים. ואם יש בהם הרבה אהבה הם מסוגלים לשמור הרבה חפצים.
- אין להם בעיה לשחרר דברים, כל עוד לא מדובר במזכרות בעלות ערך סנטימנטלי.
- הם אוספים דברים שלדעתם יום אחד יהיו בעלי ערך לילדים או לנכדים. למשל פריטים היסטוריים שהם אהבו.
- לפעמים, זאת הדרך שלהם לשמר תקופות יפות בחייהם. ואז כשאנשים מעבירים על כך ביקורת, הם מתכווצים בעצב.
הנה הכלל השלישי בסידור בתים: בבית של אנשים אחרים חייבים להקשיב היטב לשאיפות ולרצונות שלהם. זה הבית שלהם, הרכוש שלהם, ואלה החיים שלהם.
ויחד עם זאת, הכלל הרביעי הוא: אחרי שהקשבת היטב, אם לדעתי המקצועית כדאי להיפרד מדברים נוספים, אני קודם כל מייעצת ומשיגה את הסכמת הלקוח – ואז עוזרת ללקוח בתהליך.
היתה לי לקוחה מקסימה בגיל השלישי, עם בית ענק עמוס בזיכרונות של חיים מאושרים. אבל היא הבינה שעליה לעבור לדירה קטנה יותר קרוב לילדים. ליוויתי אותה בעצמי. זה לא היה תהליך של יום אחד, בכל מפגש מיינו וסידרנו אזור אחר. אני כיבדתי אותה ואת חייה והיא העריכה אותי והסכימה לקבל ממני עצות.
בסופו של התהליך היא נפרדה מרכוש רב ושמרה רק את הזיקוק המושלם ביותר של הדברים.
אגרנות? ממש לא. פשוט אספנות, אספנות של רגעים מאושרים בחיים.
"קשה לי להאמין שזה אותו הבית. אני בהלם"
כל מי שאנחנו זוכים לסדר לו חדר או מחסן או את הבית מגיב כך. והקטע הוא שלא קנינו כלום, לא עיצבנו שום דבר, לא צבענו או שברנו קירות. רק סידרנו.
אבל גם זרקנו. שחררנו דברים שהלקוחות התקשו לשחרר.
עכשיו אני מגיעה לכלל החמישי: תלמדו לשחרר.
לדעת לשחרר זאת אומנות בפני עצמה. היא חייבת להתבצע עם אהדה רבה ללקוח ולרכוש שלו. אפילו אם הדברים מוזנחים ובמצב מזעזע, זה לא יעזור אם נעביר ביקורת. ודרך אגב, אין באמת "ביקורת בונה"… ביקורת היא ביקורת. אהדה והבנה משיגים תוצאות הרבה יותר טובות.
אז המסר שלי להיום הוא: תלמדו לשחרר. כל מה שלא באמת משרת אתכם, תשחררו. תתרמו, תמכרו, תזרקו – מה שנכון עבורכם. העיקר שהבית יהיה נקי מעומס מיותר ויתמלא באנרגיות חיוביות.
ואם אין לכם זמן או סבלנות לעשות את זה?
תזמינו את הצוות שלי.
למידע נוסף:
